<h1>שם ל"א ע"ב</h1>
<h2>דף כט.</h2>
גרס' במס' מעילה פ' ולד חטאת הל' תורין שלא הגיע זמנן [י"ב ע"ב], אמר רב הונא אמר זעירי המקיז דם לבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו, מתיב רב המנונא חלב המוקדשים וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין א"ל כי קאמינא גבי דם, דם דלא מקיימי בלא דם אבל חלב קא מקיימי בלא חלב. וראיתי להעתיק הל' דאין מעילה בדמים כמו שכתב ר' שמחה בר' שמואל קרובי כי נראה דבריו ועיקר. אילו ואילו מתערבין לאמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרת לגננין לזבל בפ' הוציאו לו [יומא נ"ט ע"א], ובגמרא ת"ר מועלין בדמים דברי ר' מאיר ור' שמעון, וחכמים אומר' אין מועלים בדמים ודייקינן התם ע"כ לא פליגי אלא בדרבנן אבל בדאורייתא אין מועלין, מה"מ אמר קרא לכם וכו', וקשה ממס' מעילה פ' ולד חטאת [י"א ע"א] דתנן ר' שמעון אומ' דם קל בתחילתו וחמור בסופו, דם בתחילה אין מועלין בו יצא לנחל קדרון מועלין בו. ובגמרא פליגי רבנן עליה דר' שמעון ור' מאיר ומסקינין התם מאי טעמא דרבנן דאמרי אין מועלין אמר עולא אמר קרא לכם שלכם יהא, מכלל דמ"ד מועלין אפילו מדאורייתא קאמר, ונראה דקודם כפרה כ"ע מודו דאין בו מעילה כדתנן דאפילו לר' שמעון קל בתחילתו ואפילו לאחר כפרה נמי מודי ר' שמעון אין בו מעילה, לא פליג אלא כשיצא לנחל קדרון דוקא דמודה ר' שמעון דכח קדושת מזבח שהיתה בו דאין בו מעילה מגזירת הכתוב ולא פליג אלא אם כח ב"ד יפה להוריד עליו קדושת דמים כתקנתן שיהא כקדשי בדק הבית דנימא דכי היכי דהפקר ב"ד הפקר הם הכי נמי הקדש ב"ד הקדש לחייב עליו קרבן מעילה לר' שמעון כדאמרינן נמי במנחות בשלהי פ' התכלת [נ"א ע"ב] דהתנו ב"ד על פרה שלא יהו מועלין באפרה כדאיתא במס' שקלים פ' מעות שנמצאו [פ"ז ה"ג], ופרכינן התם בהתכלת שלא יהא מועלין באפרה דאורייתא היא חטאת מלמד שמועלין בה, היא בה מועלין ולא באפרה, אמר רב אשי שתי תקנות הוו, דאורייתא בה מועלין באפרה אין מועלין כיון דחזו דקא מזלזלי בה דקא עבדי מיניה למכתן גזרו ביה מעילה, ש"מ דר' שמעון לטעמיה דכח ב"ד להקדיש דבר שהיה עליו קדושת הגוף יפקע ממנו שמקדיש אותו על ידי גזירתם קדושת דמים לחייבו קרבן מעילה דקא משני [מנחות שם] מעיקרא גזרו ביה מעילה כיון דחזו דקא פרשי מספק הזאות אוקמוה אדאורייתא, מכלל דמעיקרא בשעת גזירתם היה בו חיוב קרבן דמעילה דאי בשעת גזיר' אין מביא קרבן אכתי דין דאורייתא הוה עליה דאי משום איסור הנאה בלא מעילה לא הוצרכו לגזור שהרי לא מיעטו הכתוב אלא ממעילה מיהו באיסוריה קאי שהרי לא נעשית מצותו ומיעטו הכת' כאילו נעשת מצותו מקרבן, מאיסור לא מיעטו ויש כאן רק עולת העוף שמיצה [דמה מוראתה] (דמוראה) ונוצה יצאו ידי מעילה ואסורה כדאיתא בסוף מס' תמורה [ל"ד ע"א] ויליף מקרא במס' מעילה פ' ולד חטאת וכן פירש"י במנחות דמועלין דקתני היינו קרבן מעילה ממש וז"ל גזרו ביה משום מעילה קרבן מעילה ממש תקון רבנן ואל תאמר שהוא חולין בעזרה דכיון דהתנו ב"ד שתקדש קדושת דמים האפר ממילא דמיא ביה מעיל' וכן מועלין בדמים, פי' משיצא לנחל קדרון דתנינן במס' יומא ואמרי' דהך מעילה מדרבנן משום האי טעמא נמי הוא דהתנו ב"ד שקדוש לדמיו משיצא ידי מעילתו הראשונה וחוזרת קדוש' עליו לחול בתנאי ב"ד.
ואיני יודע למה שינה כאן לפרש דלאו קרבן מעילה קאמר דאין מועלין בדם קדשים כדאמרינן בפ' הוציאו לו אלא אסור ליהנות מהן אלא בדמים דהא בהוציאו לו משמע דמעילה מדרבנן אית ביה ור' שמעון הוא דאמר וחמור בסופו, ובפ"א דמס' מעילה משמע דשייך שפיר קרבן מעילה בדרבנן דפליגי רבה ורב יוסף בקדשי קדשים ששחטן בדרום דלרבה אם עלו ירדו ולרב יוסף לא ירדו ומותבינן ממתניתין ומועל' בהן בשלמא לרב יוסף ניחא לרבה קשיא מאי מועלין מדרבנן ומאי איכא בין מעילה דאורייתא לדרבנן דאורייתא משלם חומש דרבנן לא, מכלל דלענין קרבן מעילה שוין, ותו מסיק ומי איכא מעילה מדרבנן אין לאו אמר עולא א"ר יוחנן קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה, אלמא מדאורייתא לית בהו מעילה ומדרבנן אית בהו, הכא (מדאורייתא) [נמי מדרבנן] וכו' ומסקינן [שם ג' ע"א] דמשום הכי גזרו מעילה בקדשי' שמתו משום דלא בדילי מינייהו מחיים אבל חטאות המתות דבדילי מינייהו מחיים לא נהנין ולא מועלין, אלמא דהך דר' יוחנן דקדשים שמתו בקרבן מעילה מיירי ובפ' ולד חטאת [שם י"ב ע"א] משמע דדם משיצא לנחל קדרון כקדשים שמתו חשיב דהתם עיקרה דהך דר' יוחנן, וגרס' עלה יתיב רבה וקאמר להא שמעתא א"ל רב חסדא מאן ציית לך ולר' יוחנן רבך קדושה שבהן להיכן הלכו א"ל תקשי לך מתני' תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעובר זמנן לא נהנין ולא מועלין נימא קדושה שבהן להיכן הל' א"ל מודינא לך דאיכא מעילה מדרבנן, וקשיא לי מי איכא מידי דמעיקרא לית ביה מעילה ולבסוף אית ביה מעילה דתנן דם בתחלה אין מועלין בו יצא לנחל קדרון מועלין בו, אמרי' התם נמי אית ביה מעילה מעיקרא דאמר רב הונא אמר זעירי המקיז דם לבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו, וכולה שמעתא דפ' קדשי מזבח במס' מעילה דמועלין מדרבנן היינו קרבן מעילה, והשתא בהכי פליגי ר' שמעון ורבנן ר' שמעון דאמר מועלין בדמים קרבן מעילה קאמר דלבתר דפקע מיניה מעילה מחמת קדושת מזבח שהרי משיצא לנחל קדרון יצא מקדושת מזבח תקנו ב"ד לחול עליו קדושת בדק הבית כאילו הקדישו ממש בפה לקדושת דמים כדתנן בפ' ולד חטאת [שם י"א ע"ב] דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין, המקדיש דישון בתחילה מועלין בו והכי משמע בתוספת' דמעילה [פ"א] דקאמר ר' שמעון מטעם כאלו הקדישן מתחילה דתנינן התם ר' שמעון אומר הדם קל מתחילה וחמור בסופו מתערב באמה ומתגלגל ויורד לנחל קדרון ונמכרת לגננין לזבל ומועלין בהן דברי ר' מאיר ור' שמעון וחכמים אומרים אין מעילה בדמים וכן היה ר' שמעון אומר המקדיש דמים לבדק הבית מועלין בהן, וי"ל דקסבר ר' שמעון דלא בא הכתוב למעט דמים ממעילה אלא מקדושת מזבח שעליהן אבל אם הקדישן לקדוש' בדק הבית לא אימעיט ורבנן סברי לגמרי אימעוט מכל דין מעילה וכיון דאימעוט מחמת קדושה שעליהן כבר כ"ש שלא תחול עליהן קדוש' דמים למעילה. וההיא דפ' הוציאו לו [יומא נ"ט ע"ב] הכי פי' ע"כ לא פליגי אלא בדרבנן אם מועל' בהן מחמת קדושה שירדה להן בתקנת חכמים אבל בדאוריית' קדוש' הראשונ' דהיינו קדוש' מזבח דברי הכל אין מועל'. וההיא דמס' מעילה ה"פ מאי טעמ' דמ"ד אין מועל' מחמ' קדוש' שירדה עליה מכח תקנת חכמ' אמר עולא לכם שלכם יהא, כלומר גזירת הכתוב הוא שאין בדם כפרה מעיל' כלל, והתם דלא איצטריך דר' יוחנן אלא משום שיטפא דבעלמא איצטריך קרא דר' יוחנן נקט נמי הכי בירושלמי דיומא [פ"ה ה"ו] (בני) [תני] מועלים היו בדמים וכו' ר' אבהו בש"ר יוחנן כי הדם הוא בנפש יכפר אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד, ר' חמא בש"ר יוחנן כל או[כליו יכרת] אין לך בו אלא כרת בלבד, א"ר זעירא בקדוש' דם ביניהון מ"ד אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד, וזה הואיל ואין בו כפרה אין בו מעילה, ומ"ד אין לך בו אלא כרת בלבד וזה הואיל ויש בו כרת אין בו מעילה, כי אתא ר' חייא בר' אבא בש"ר יוחנן הקדיש דם לבדק הבית ביניהון והוה ר' זעירא חדי ביה סבר מימר על רבנן את אמרת א"ל ומה בידך על ר' שמעון איתאמרת אמר ר' אבא בש"ר חייא בר משיב חכמה לר' שמעון אילו מכרן שמא אינו תופש את דמיהן, ומה ביניהון ומה בין דמיהן, ופליג על הדא דאמר ר' אלעז' יש מהן שאמרו לא נהנין ולא מועלין לפיכך אם מכרן אין תופש דמיהן ויש מהן אומר' לא נהנין ולא מועלין אם מכרן הוא תופש את דמיו, דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין לפיכך אם מכרן אין תופס את דמיהן, הדמים לא נהנין ולא מועלין לפיכך אם מכרן תופס את דמיהן.
ועל כל אילו הראיות שהביא החבר הנאה יש להשיב, כי לא מצינו בשום מקום שהוא מדבריהם גזירה שחייבו עליו קרבן דכל ההוא פלוגתא דפליגי רב נתן בר אושעי' ורב חסדא בהאשה רבה הל' והולד ממזר מזה ומזה [יבמות פ"ט ע"א] דלרב חסדא ממזר ומותר בממזרת כולהו אידחו דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה במקום שיש מעשה כגון להתירו בממזרת או בשום מקום שהוא פטור מקרבן שיהא חייב קרבן על ידי דבריהן דהויא להו חולין בעזרה זה לא מצינו, אבל בממון הפקרן הפקר אי נמי מגדר מילתא או בשב ואל תעשה כגון שופר ולולב ומגילה וכיוצא שנמנו לשם בהאשה רבה בזה כח ב"ד יפה דפרכינ' התם [צ' ע"א] דם שנטמא וזרקן בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והא הכא דמדאורייתא מרצי ציץ דתנ' על מה הציץ מרצה על הדם ועל החלב ועל הבשר שניטמא בין בשוגג בין במזיד בין ביחיד בין בציבור ואמור רבנן לא הורצה במזיד וקא מעייל חולין בעזרה וא"ר יוסי בר' חנינא לא הורצה דקתני לאו לחיובי לאתויי קרבן אחר דהוי חולין בעזרה אלא לא הורצה הקרבן לאכול הבשר אבל בעלים מתכפרין, ומסקנא משום דשב ואל תעשה ולא (מעיקר) [מיעקר] הוא. וגרסי' נמי במס' נזיר פ' הריני נזיר ושמע חבירו [כ"ח ע"ב] הל' האיש מתי מדיר את בנו בנזיר ולא האשה, ובגמרא א"ר יוחנן הלכ' היא בנזיר, ורשב"ל אמר כדי לחנכו, ופרכינן בשלמא לר' יוחנן דאמר הל' היא בנזיר אהכי מגלח ועביד הקפה, אלא לרשב"ל דאמר כדי לחנכו במצות היכי אתי חינוך דרבנן ודחי הקפה וכו'. תו פרכינן בשלמא לר' יוחנן משום הכי כי מגלח מייתי קרבן אלא לרשב"ל הא קמייתי חולין בעזרה, אלמ' פשיטא לן דלא תקנו מעולם חכמי' שיהא מדבריהם חיוב קרבן ולא שום עקירת דבר על ידי מעשה, אלא לשרוף תרומה בלבד כדאילפא דאמר ידים תחילת גזירתן לשריפה ועל ששה ספיקות ששורפין עליהן את התרומה כדאיתא בשמונה עשר דבר [שבת ט"ו ע"ב], אבל כמה גזירות שגזרו חכמים טומאה מדבריהם ועבדו הכירא דלא לשרוף עליהן תרומה וקדשים כדאיתא במס' נידה פ"א [ו' ע"א] דמעת לעת שבנידה והרואה כתם מטמאה למפרע וזה וזה תולין לא אוכלין ולא שורפין אעפ"י שמטמאה את בעלה כיון דמדבריהם טומאה אעפ"י שספק תורה היא אפילו אשם תלוי אינו מביא אלא אם על שיעור אותיום. ורק בנות כותים שגזרו להיות נידות מעריסתן ודם נכרית ודם טהרה של מצורעת וזובו וקריו של נכרי דכולהו גזירה ועבדו בהן הכירא כי היכי דלא לשרוף עליהן תרומה וקדשים כדאיתא בפ' בנות כותים
